אַל הורות - אֵם הבחירה

אל הורות היא מילה חדשה כיוון שרק עכשיו נשאלת השאלה. האם אני רוצה להיות אמא? רק בשנים האחרונות, נשים יכולות לבחור אם להרות, ולא בכל מקום. לאורך ההיסטוריה, הבחירה באמהות (או אי בחירה) התקיימו רק אחרי האירוע שכבר הוביל להריון, אירוע שעד עכשיו כולל את היצר במערומיו ואת האלוהי של חיים חדשים. וזה לא שלא היו אפשרויות, תמיד היו אפשרויות. הרי לא כל פעם שנולד תינוק היתה אמא. אבל היום חל שינוי יסודי- שאלת האמהות מופיעה לפני האירוע הגופני, במנותק ממנו. שינוי בזמן שמעלה את שאלת הבחירה באמהות לשיח שנשים רושמות אותו לראשונה בהיסטוריה, בכתיבתן (עניין של ממש לאחרונה), במילותיהן בטלוויזיה, ובטיקטוק ובפייסבוק ובעוד מלא מקומות. לפי פרויד, האמהות של הילדה כבחירה מופיעה בגיל חמש, כפתרון השכיח לתסביך האדיפאלי (ואיתו משחקי האמא-תינוק). רגע שאנחנו לא יודעות עליו הרבה, זה קרה מזמן ולא היינו על זה. הרגע השני קשור לאקט המיני, שגם שם אנחנו לא בדיוק על זה. ומזה כמה עשורים, נפתחה האפשרות לשאול את השאלה בין לבין, שאלה לא תיאורטית אלא מעשית מאד. העיתוי של שאלת האמהות מופיע לפני האירוע של ההתעברות, במנותק מהגוף, או אפילו בוויכוח בין האישה לבטן שכמהה . נוצר פער. וכשיש פער בינינו לבין גופנו נדרשת מילה- ומסביבה מילים רבות שמבהירות ומבררות ומעשירות. השינוי בזמן עצמו אינו אקראי, והוא גם לא טעות. הוא הכרח מטריאליסטי. שינינו את המרחב הפיסי, הצבנו טכנולוגיה בין הגוף להיווצרות החיים. כשמשחקים באלוהים יוצרים עולמות חדשים. אני אמא, בחרתי להיות אמא, כמהתי להיות אמא, אני אוהבת להיות אמא. זה לא הייעוד שלי, זה חלק אינטגרלי מהיותי. ואני בת לאמא אל הורית. זכותי לכנות אותה ולזהות אותה ככזו, בכל זאת אני הבת שלה. אמא שלי התאהבה באבא שלי, כי הוא היה "מיוחד ולא כמו כולם" ונכנסה ממנו להריון בגיל 17. דבר שבשגרה בברית המועצות של שנות השמונים. למה? כי אין אמצעי מניעה. בעצם יש אמצעי מניעה אחד- הפלה בלתי חוקית. אז אמא שלי נסעה לעשות הפלה בעיר אחרת, כי היא נורא פחדה שאמא שלה תכעס עליה שהיא מזדיינת ונכנסת להריון במקום להשקיע את כולה בקריירת הכנרות כמצווה עליה. אמא שלי סיפרה כיצד על שולחן המטבח עליו הייתי אמורה להיות מופלת והיא מפוחדת, שאלה את הרופא אם יכול להיות שלא יהיו לה ילדים בגלל ההפלה. הרופא אמר לה שכן ושלח אותה לחשוב על זה עוד יום. תודה דוקטור. את השם שלי היא בחרה לפי הפרמטר- שלא יהיה מיוחד מדי. אמא שלי לא בחרה באמהות, היא בחרה לא למנוע מעצמה בגיל 17 את האפשרות להיות אמא. (ואכן 18 שנה מאוחר יותר היא הפכה לאמא לאחי). היא ילדה אותי בחודש שביעי, תוך כמה דקות ללא כאבים, ואז נדבקה בשחפת ובודדה. גם אני בודדתי. מראש. ואז לחודשיים באינקובטור. הזיכרון הראשון שלי ממנה הוא של אישה יפיפה, נכנסת למונית במעיל הוליוודי עם שיער תלתלים מתנפנף, בדרכה למעונות באקדמיה למוסיקה, ומסתכלת עלי לשלום. אני רואה אותה מבעד לחלון ודמעות רבות. אני זוכרת את עצמי מעריצה אותה, מסתכלת עליה, צוחקת ממנה, מתלווה אליה. ואז גם חותכת ממנה, כועסת עליה, מנסה לחשוף את צביעותה. ואז גם לומדת להכיר אותה. לא הפסקתי לאהוב אותה לרגע, ואני חושבת שגם היא לא אותי. אמא שלי האמינה שיש לי יכולת לעשות מה שאני רוצה, שאני יודעת מה אני רוצה. היא נתנה לי חופש להיות אני. היא ציפתה ממני שאני אהיה טובה ושגם יהיה לי טוב. וכל זה נתן לי כנפיים. היא נתנה לי הרבה טוב, בגלל שהיא היתה בסטאטוס של אמא שלי עבורי, ואת כל הטוב הזה היא יכלה לתת לי רק בגלל שהיא לא היתה באמת אמא שלי מבחינתה. היא אף פעם לא היתה אמא שלי, היא קוראת לזה כמו אחות או חברה הכי טובה. אני קוראת לזה האמא שלי שלא היתה אמא לי. ואני- אני נולדתי בתקופה שבה יותר ויותר נשים יכולות לשאול את השאלה של האמהות טרם האירוע. ולכן אני כן-הורית. אני יכולה לכתוב מילים רבות על הקשר המסועף בין האל ההורות של אימי ל"על" ההורות שלי. אבל זה נראה לי מיותר, לוליינות של קישורים פסיכולוגיים. זה מיותר כי ההקשרים הם רבים כמספר האנשים. אבל השינוי של תקופתנו ההיסטורית, הולדת פער הזמן בין אמא - גוף - סובייקט. זהו השינוי שמוליד את צמד המילים אל הורות או child free באנגלית ובהכרח גם מוליד את המלים כן הורות וchild- bind (הצעות בלבד). בחלל ביניהם נוצרים יחסים חדשים בין נשים לגופן ולמילה אמא. היחס למסמן אל הורות כולל בתוכו הורות, גם העדרה. אולי אל הורות היא צורה חדשה, נוספת, של אמהות. אנה