יש רגע שבו העולם מתחיל להתייחס אלייך כאילו את כבר "אחרי".
אבל בפנים, החיים ממשיכים לבעבע - תשוקות, מחשבות, פחדים, זיכרונות, שאלות שלא נפתרו. החמצות.
הגוף מתחיל לדבר. על כאבים קטנים, מחלות, על עייפות, על געגוע. בישראל, אנחנו חיות עם אובדן עוד לפני שהוא קורה. ילדים שנולדים אל פחד עתידי, נכדים במדים, גוף שנושא זיכרונות של חרדה, גאווה, אהבה ואשמה.

זה רגע בו השאלה הפשוטה "מי אני עכשיו?", חוזרת במלואה.
זו קבוצה לנשים שמבקשות לעצור ולהקשיב לעצמן בגיל שבו נדמה שהכול כבר נאמר,
אבל בעצם, הכול מתחיל להישמע אחרת.
מותר לדבר על גוף, על זמן, על זקנה, על מוות, על מין, על בדידות, על אובדנים החמצות, חרטות
ועל רגעים קטנים של יופי, הומור וחיים.